<h1>פירוש רבינו אברהם מן ההר — יבמות</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[יבמות צ"ט ע"ב] כשירות. ישראליות, דשמא עבד הוא. פסולות. כגון שפחה, דשמא כהן הוא. הראויות לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן. אין סופגין. דכל חד וחד אמר אנא לאו כהן אנא, וספק הוא. אין משלמין. דכל חד וחד אמר אנא כהן אנא. ואין חולקין [ומוכרין את התרו]מה. תרומת תבואתם כשמפרישין אותה אין להוציאה מידם, דכל חד וחד [אמר לכהן] אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול. ומיהו אסורים באכילה דדלמא זר הוא, אלא מוכרין אותה לכהנים והדמים שלהם. בקדשי המקדש. כגון עורות הקדשים. ואין נותנין להם קדשים. בבכור וחרמים קאמר. את שלו. דקאמר כהן אנא, וגבי חרמים נמי תנן [ערכין כ"ח ע"א] הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם. הילכך מה יעשה בבכור שלו דקאמרת דהוי שלו ואינו צריך ליתנו לכהן והוא אסור לאכלו. שיסתאב. שיפול בו מום ויאכלוהו הם, דבכור בעל מום אין בו משום זרות. ולא יקריבנו תם אפילו בפני הבית, דאם כן לא יאכל הוא את בשרו. חומרי ישראל. שמא עבד הוא. חומרי כהנים. שמא כהן הוא.
<h2>דף יא.</h2>
[יבמות פ"ד ע"א] לא קדושין בתמורה. לא מבעיא בתחלת הקדש דלא קדיש, אלא אפילו המיר קדשים באלו דבבעלי מומין חיילא קדושה עלייהו, דכתיב טוב ברע, בהני לא חיילא. ולא מקדישין. לעשות תמורה, שאם היא קדושה... וסיפא אטריפה לחודה קאי.
<h2>דף יז.</h2>
[יבמות פ"ד ע"א] לא קדושין בתמורה. לא מבעיא בתחלת הקדש דלא קדיש, אלא אפילו המיר קדשים באלו דבבעלי מומין חיילא קדושה עלייהו, דכתיב טוב ברע, בהני לא חיילא. ולא מקדישין. לעשות תמורה, שאם היא קדושה... וסיפא אטריפה לחודה קאי.
<h2>דף כא.</h2>
[יבמות פ"ב ע"ב] ראשונה. בימי יהושע. שניה. בימי עזרא. וקא אמר שכשגלו פעם ראשונה בטלה קדושת הארץ, והוצרכו לקדשה בפעם שניה. אבל קדושה שניה לא בטלה קדושת הארץ, ואעפ"י שגלו נשארה הארץ בקדושתה ואותה ירושה במקומה עומדת. שלישית אין להם. כלומר שהשניה לא פסקה. ירשו וירשתה, תרי ירושות, ותו לא כתיבי בקרא.
<h2>דף כט:</h2>
[יבמות ס"א ע"ב] זונה. האסורה לכהן. כשמה. לשון טועה, שתועה מתחת בעלה לאחרים. ולר' אליעזר אין זונה אלא מאשת איש, כלומר שזינתה תחת בעלה. מופקרת. ואפילו היא פנויה, מאחר שהפקירה עצמה לכל נעשית זונה. אבל פנויה משום בעילה אחת לא נעשית זונה. ואתא רבי עקיבא למימר דאפילו פנויה משכחת לה זונה. ואתא ר' מתיא למימר לר' אליעזר דכל נבעלה לאסור לה הויא זונה. להשקותה. שקנא לה ונסתרה ונאסרה לבעל עשאה זונה ואם מת אסורה לכהן. גיורת ומשוחררת. פירש רבינו שלמה שנבעלו בגויותן לגוים ולעבדים. בעילת זנות. פירש רבינו שלמה לפסול כגון אחת מכל העריות וכגון בת ישראל לממזר ולנתין, עד כאן לשונו. כמו שכתבנו לעיל גם כן. והעיקר מה שפירשנו, דאם כן בא על אשתו נדה הויא זונה דמכלל עריות היא. ולא הויא זונה כמו ש[נבאר בסמוך]. רבי אלעזר. סבר דכל ביאה שאינה לשום אישות הויא זונה, אעפ"י שיכול לבעול אותה בלא זנות שיכול לישאנה, הואיל ועכשו בא עליה שלא לשם אישות הויא זונה.
הכי גרסינן בתמורה פרק כל האסורין [כ"ט ע"ב]. זכר. מי שבא על הזכור ונתן לו אתנן [פסול] למזבח. לאו זונה היא. דקסבר כרבנן דהכא דאמרי שאין זונה משום בעילה אסורה אלא כשאינה יכולה להיות אלא בזנות כלומר שאסורה לינשא לו. אסור. אעפ"י שאינה זונה, דתרוייהו מודו שאינה זונה. מיהו הואיל וביאה אסורה, היא תועבה, אסור. דלהכי כתב רחמנא גבי אתנן תועבה, דכתיב [דברים כ"ג] תועבת י"י גם שניהם. ולוי נמי הכתיב זונה. ואשתו נדה לאו זונה היא, ואי לאו למעוטי נדה אתא למאי הלכתא כתביה רחמנא. משמע מהא דאפילו לוי מודי דלאו זונה היא כדפרישנא. ומשני דלמעוטי אתא אתנן שנתנה היא לו שיבא עליה, דכתיב אתנן זונה ולא אתנן זונה. ורב. דדריש זונה למעוטי נדה, מנא ליה הא. ומשני נפקא ליה מדתניא ר' דכי האי גונא לאו אתנן הוא, ובהא סבירא ליה ללוי כותיה, אבל מאתנן אשתו נדה לא סבירא ליה כותיה. ומסתבר דקסבר לוי דפליגי עליה רבנן באשתו נדה, ואיהו דאמר כותייהו, דקשיא אמאי לא אותביה תלמודא ללוי מהא ברייתא דר'. אלא לאו כדפרישנא. אסור. אפילו מעריות. אלא. מאותן שאינו יכול לבא עליה אלא בעבירה. אבל נדה שמותרת לינשא לו ותהא ביאה מותרת, לא הויא זונה כרבנן. פקיעתה. ביטול מלאכתה. שאין ראיה. אנתנה זונה לו קאי דלאו אתנן הוא, דזונה מפיק ליה ר' למעוטי אשתו נדה. זכר. דהא קאמר דכשהיא נותנת אתנן לזונה, הוא הפך הנשים. ורב. דאמר דכל שאינה זונה לאו אתנן הוא, ואע"ג דהויא ביאה אסורה, למאי הלכתא כתב רחמנא תועבה. לכדאביי. הוא הדין דרבא נמי דריש לה להיקשא בתועבה, אלא משום דאביי קאמר לה בהדיא נקט אביי, כלומר לכדאביי ורבא. מה להלן. בעריות קרי תועבה למי שאין תופסין קדושין לזה שבא עליה. אף כאן קרי תועבה למי שנתן לה זה שבא עליה כי לא תפסי בה קדושין. וגויה זונה הואיל ולאו בת קדושין היא אתננה אסור. אינו לוקה. אביי לטעמיה דקאמר בעשרה יוחסין דאע"ג דליכא קדושין בעלה לוקה משום לא יחלל אעפ"י שלא קדש. וקאמר הכא דאע"ג דבזונה ישראלית לוקה בלא קדושין, בזונה גויה אינו לוקה בביאתו משום זונה, דהא אינו זרעו מיוחס אחריו, דולדה כמוה, ולא קרינן הכא ולא יחלל זרעו, ולא אסירא ליה מן התורה. ישראלית. כלומר ישראלית דתפסי ליה בה קדושי, ואעפ"י שהיא ביאה אסורה כגון חייבי לאוין מותר. [דלאו] תועבה היא דתועבה משמע לאביי דלא תפסי בה קדושי. ולוקה. אם בעל [אעפ"י] שלא קדש. ואזיל לטעמיה כדכתבינן, דהא זרעו מיוחס אחריו, והוי חלל. ורבא. [כלומר רבא] סבירא ליה האי היקשא דתועבה תועבה, דמההיא היקשא חזינן דאתנן ז[ונה] אסור. ומיהו הואיל ואמר רחמנא זונה ותרוייהו זונה מקרו אתקשו להדדי, מה זונה ישראל בלאו דהא זרעו מחולל, אף זונה גויה אעפ"י שאין זרעו מיוחס אחריו בלאו. ומה אתנן גויה אסור, כדילפינן תועבה תועבה מעריות, אף אתנן ישראלית דחייבי לאוין אסור. והשתא לא קאי רב כאביי טפי מרבא, דתרוייהו דרשי דרשא דתועבה. והא דנקט רב כל עריות, משום דבעי לאפוקי מינייהו נדה דהויא מעריות. ואם נפשך לומר דרב פליג אדרבא, אפילו הכי הלכתא כרבא, דהא רבנן אמרי הכא דכל שנבעלה בעילת זנות הויא זונה לא שנא עריות ולא שנא חייבי לאוין. והאי דקאמר רבא הכא שכהן הבא על זונה גויה לוקה משום זונה, ואיהו אמר בפרק עשרה יוחסין שאינו לוקה על הביאה עד דבעיל אחר קדושין כדפרישנא התם. מכל מקום אעפ"י שאינו לוקה אסורה היא לו משום זונה, ולוקה דהכא לאו דוקא. אי נמי לדבריו דאביי קאמר, לדידך דאמרת דלוקה אם בעל זונה אעפ"י שלא קדש לוקה נמי בזונה גויה. ולרבא נמי אע"ג דלא לקי אסירא עליה מן התורה, שהרי חלל זרעו. רבי עקיבא. וכעריות הוו ונקט ברישא זונה גויה לאשמועינן דזונה ישראלית לא הויא אי תפסי בה קדושי. ונקט בסיפא כגון אלמנה לאשמועינן דחייבי לאוין לא תפסי בהו קדושי. ולרבא. דאמר דאפילו לא תפסי בה קידושי הויא זונה למאי הלכתא אמר כגון אלמנה. וכי אכתי לא ידעינן דאלמנה [תפסי בה] קידושי, [הא כולהו תנאי] הכי סבירא להו חוץ מר' עקיבא. ומשני דתרי מילי אתא לאשמועינן, מה אלמנה אין לוקה כהן גדול עליה עד שיתרו בו ויודיעוהו, אף אתנן זונה אינו אסור למזבח עד דאמר לה הילך דבר זה בשכרך. ואתא נמי לאפוקי מדר' אלעזר דדוקא כי [בעיל] בעילה שאין לו אישות הויא זונה, אבל פנוי הבא על הפנויה הואיל [ויכול] לישאנה לא הויא זונה. ואיכא מאן דגריס אבל היכא דהויא זונה מעיקרא בסתמא נמי הוי אתנן, כלומר דכי אמרינן דלא הוי אתנן עד דאמר בהדיא הילך דבר זה בשכרך, דוקא כשלא נעשית זונה אלא בבעילה זו, אבל אם היתה [זונה] מתחלה, שנבעלה פעם אחרת ביאה שעשאתה זונה, אפילו נתן לה בסתם הוי אתנן. ולפי מה שכתב הר"ם באיסורי מזבח פרק ד' [ה"ח] נראה דלא גריס לה, ולעולם לא הוי אתנן עד דאמר לה הילך דבר זה בשכרך. שהתורה אמרה אתנן זונה, ואעפ"י שהיא זונה אינו קרוי אתנן עד דאמר לה כן. והלכתא כחכמים דהכא שאין זונה ליאסר לכהן משום זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות וכדפרישנא. אבל נדה לאו זונה היא כדאיתא הכא. והלכה כרבא שאחת גויה ואחת זונה ישראלית אסורה לכהן משום זונה. מיהו אינו לוקה עליה עד שיקח ויבעול. הילכך בגויה אינו לוקה לעולם משום זונה, אעפ"י שאסור לו לחלל זרעו אפילו בגויה מן התורה. והא דאמרינן הבא על הגויה חייב משום נשג"ז מדרבנן, בישראל הוא. אבל כהן אסור לו לחלל זרעו מן התורה אעפ"י שאינו לוקה.
<h2>דף ל.</h2>
[יבמות נ"ט ע"ב] התלו. שם מקום. כופרי. כלבים גדולים שצדין בהם חיות. מאחוריה. פירש רבינו שלמה שלא כדרכה, דאי כדרכה לא [גרעה] ממוכת עץ. [וכן נראה] מלשון הר"ם... שכתב בקדושה פרק י"ז [איסו"ב הי"ד] נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה, נבעלה לבהמה הרי זו מותרת. וכתב פרק י"ח [ה"א] לפיכך הנרבעת לבהמה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם. מי הוה. הלא אחר חורבן כמה דורות היה. אתנן כלב. שאמר אדם לזונה הילך טלה והבעלי לכלבי. ומחיר זונה. שהחליף זונה בטלה. מותרין. למזבח. שנים. הני דכתיבי, דהיינו אתנן זונה ומחיר כלב.
